הפרומפט הוא לא נקודת ההתחלה. הוא השלב האחרון. ובכל זאת, זה המקום שבו רוב המנהלים מתחילים.
הם יושבים עליו המון זמן — מוחקים, מוסיפים, משנים ניסוח, מנסים למצוא את המשפט המושלם.
לעבוד רק דרך הפרומפט זה קצת כמו לנהוג במכונית בלי להעביר הילוכים. אפשר להגיע ליעד, אבל אתם עובדים הרבה יותר קשה ממה שצריך.
כדי להבין את זה צריך להבין איך מודלי שפה עובדים. כשאנחנו כותבים לבינה מלאכותית פועלות שלוש שכבות:
- הידע הכללי של המודל על העולם.
- הידע של המודל עליכם ועל בית הספר שלכם.
- הבקשה שביקשתם עכשיו.
הפרומפט הוא רק השכבה השלישית. הבעיה היא שאצל רוב המנהלים השכבה השנייה כמעט לא קיימת.
אם המודל לא מכיר את בית הספר שלכם, הוא ינסה לנחש ולהשלים פערים בעצמו — והתשובות שלו יהיו גנריות, ולפעמים יפספסו את המציאות שלכם. אבל ברגע שהוא מכיר את הארגון, אתם לא צריכים להסביר כל פעם מחדש מי אתם. במקום לבנות את ההקשר מחדש בכל שיחה, אתם פשוט מתחילים לעבוד.
במקום לחפש את הפרומפט המושלם — תשקיעו קודם בבניית ההקשר.
לפני כמה שבועות עבדתי עם מנהל בית ספר שאמר לי: "גם ככה אני עמוס מעל הראש, ועכשיו מבקשים ממני לארגן גם בית ספר קיץ. אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל."
לא התחלנו בלנסח פרומפט. פתחנו תיקייה בג׳מיני. העלינו לתוכה את כל המסמכים של משרד החינוך שקשורים לבית ספר קיץ. כתבנו את הנתונים הבסיסיים הספציפיים לבית הספר: מספר מורות, כמה תלמידים אמורים להיות, וכדומה. אחרי זה המנהל כתב מה הוא היה רוצה שיקרה בבית ספר הקיץ ומה מעכב אותו כרגע.
רק אז הגיע הפרומפט. הוא כלל משפט אחד: "תן לי רשימה של הצעדים שאני צריך לעשות כדי לבנות את בית ספר הקיץ מההתחלה ועד הסוף."
משם כבר לא היה צריך פרומפטים מתוחכמים. בכל שלב הוא פשוט ביקש עזרה במשימה הבאה: לנסח הודעה להורים, להכין שאלון למורים, לחלק תלמידים לקבוצות, לבנות לוחות זמנים.
כמה ימים אחר כך התקשרתי לשאול איך מתקדם. הוא ענה לי: "זהו. סיימתי. בניתי איתו אחלה תוכנית. פשוט הורדתי את המשימה הזאת מעליי."
אם יש דבר אחד שהייתי ממליץ לעשות לפני שלומדים לכתוב פרומפטים — זה לבנות סביבת עבודה. כשיש לנו בסיס טוב, הפרומפט לא צריך להיות מושלם. "תעשה סדר בזה, בוא נתכנן" — ארבע המילים האלה יעבדו טוב יותר מניסוח מלוטש ששלחתם לצ׳אט ריק.