היה לי רעיון מעולה. כתבתי אותו לצ׳אט. "זה רעיון מעולה", הוא (כמובן) אמר.
אבל אז עלה לי ספק. הצ׳אט הסכים והוסיף עוד שלושה ספקות משלו. הצעתי רעיון אחר, והוא ענה: "זה הרבה יותר טוב".
"אני חייב לחקור על זה עוד קצת", כתבתי לו. "תוציא לי מחקר מקיף ב‑Deep Research."
אחרי שלוש שעות היו לי בערך מאה טאבים פתוחים. גם במחשב וגם בראש. כבר לא זכרתי איפה התחלתי, מה ניסיתי לעשות ולמה בכלל פתחתי את כל זה. התוכנית שחשבתי שכבר תהיה גמורה הייתה עדיין כותרת ושלוש שורות בגוגל דוקס.
כתבתי כאן לפני שבועיים שהבינה המלאכותית היא מגבר של הדפוסים שלנו. אצלי, הדפוס שהיא מגבירה הוא התפזרות.
ברגע שבו צריך להפסיק לפתוח אפשרויות ולהתחיל לבחור, אני עושה בדיוק את ההפך: מעלה עוד שאלות, פותח עוד כיוונים, עובר למחקר או מבקש חוות דעת מצ׳אט אחר.
הבעיה היא לא שהצ׳אט גורם לי להתפזר. הוא פשוט מגביר דפוס שכבר נמצא שם.
ניסיתי לפתור את זה בדרך הכי אינטואיטיבית. כתבתי לו: "תהיה ביקורתי כלפי מה שאני כותב. תגיד לי כשאני מתפזר." זה החזיק בערך שני סיבובים.
במשך תקופה חשבתי שפשוט אי אפשר לחנך את הצ׳אט אחרת. אבל אז הבנתי שהבעיה הייתה בהוראות שלי.
"תהיה ביקורתי" זו לא באמת הוראה. זו תכונת אופי.
ביקורתי כלפי מה? באיזה שלב? לאיזו מטרה? לא ידעתי לענות. וכל עוד לא ידעתי מתי בדיוק זה קורה, לא היה לי מה להגיד לו.
אז ניסיתי לפרק את דרך העבודה שלי מול הצ׳אט, שלב אחר שלב. ואז ראיתי איפה זה נתקע. ההתפזרות מופיעה בדרך כלל ברגע שבו רעיון מתחיל להפוך למשהו מוחשי — צריך לבחור כיוון, לוותר על אפשרויות ולהתחיל לבנות. דווקא אז עולה הספקנות.
ברגע שהבנתי את זה, היה הרבה יותר קל להסביר לצ׳אט איך לעזור לי. בניתי איתו נוהל:
- בתחילת כל שיחה הוא מברר איתי מה המשימה. המשימה הזו הופכת לעוגן.
- כשאני מעלה רעיון חדש, הוא לא ממהר לפתח אותו — קודם הוא מציין שנפתח כיוון חדש, ושואל אם אני רוצה לעבור אליו או להמשיך במשימה המקורית.
- הכיוון שלא נבחר עובר להמתנה.
- בסוף כל תשובה הוא מזכיר לי במה אנחנו עוסקים ומה מחכה בצד.
נעזרתי בנוהל הזה כדי לבנות הרצאה למנהלות ומנהלים על אוריינות בינה מלאכותית. זה נושא שאפשר להתפצל בו בלי סוף. הייתי צריך לסיים את ההרצאה בתוך יומיים, וידעתי שאני עלול לצלול למחקר ולהסתובב במעגלים עד שהדדליין יכריח אותי להתכנס.
הפעם נתתי לצ׳אט את הנוהל, והרגשתי שהוא שומר אותי בתלם. הוא עצר אותי כשפתחתי כיוון חדש, והראה לי שזה קורה דווקא בנקודות שבהן צריך לקבל החלטה קונקרטית. במקום ללכת לכל הכיוונים ורק בסוף להתכנס, התקדמתי במסלול הרבה יותר ישר: קודם בנינו את המבנה המרכזי של ההרצאה, ורק אחר כך חזרנו להעמיק ולהוסיף.
יכול להיות שאצלכם הדפוס שונה. אולי אתם נתקעים בפרטים. אולי מקבלים החלטות מהר מדי. אולי מתחילים עשרה דברים ולא מסיימים. אולי דוחים את תחילת העבודה עד שהתוכנית מרגישה מושלמת.
אם תזהו מה בדיוק קורה, מתי זה קורה, ומה הייתם רוצים שהצ׳אט יעשה באותו רגע — אפשר להפוך את זה לנוהל ברור.
אל תבקשו מהבינה להיות מישהו אחר. תבקשו ממנה לעשות משהו מסוים, ברגע מסוים.
את הנוהל אפשר פשוט לכתוב בתחילת שיחה, וזה יעבוד. אפשר גם להפוך אותו למיומנות קבועה בכל אחד מהמודלים המרכזיים (צ׳אט ג׳יפיטי, ג׳מיני וקלוד) — בשבוע הבא אני אסביר איך לעשות את זה.
עד אז, מסקרן אותי — מה הדפוס שהצ׳אט מגביר אצלכם?