יש לי חברה שלפעמים היא קצת אובססיבית. במיוחד בכל מה שקשור לגברים. ברגע שהיא מכירה מישהו שמוצא חן בעיניה היא לא מפסיקה לחשוב עליו, ובעיקר לא מפסיקה לחשוב על השאלה האם הוא הולך לעזוב אותה.
לפעמים היא לא מסוגלת להירדם בלילה בגלל שבערב הוא כתב לה הודעה ממש קצרה, והמוח שלה לא מפסיק לחפור בשאלה מה זה אומר.
בשביל החברה הזו ChatGPT היה תגלית מופלאה. פתאום היה שם מישהו שיכול להקשיב לה כל הלילה, לנתח איתה את משמעות ההודעה, לחשוב על כל התגובות האפשריות ולדמות בשבילה מה עובר בראש של הבחור.
בהתחלה ראיתי שהצ׳אט אכן נותן לה נקודות מבט חדשות ותומך בה במקומות של חוסר ביטחון. אבל כשזה התמשך שמתי לב שהוא בעיקר מחזק את הדפוס שכבר היה לה — הוא ממשיך איתה את החפירה הבלתי פוסקת בבעיה.
במקום להיות גורם מאזן ומרגיע, כמו שבן אדם מסוגל להיות, הצ׳אט הגביר את האובססיה ואת חשיבת היתר שלה.
נזכרתי בזה השבוע, כי זה בדיוק מה שאני רואה בחודשים האחרונים כשאני יושב עם מנהלות ומנהלים על בינה מלאכותית:
טכנולוגיה מגבירה מגמות קיימות — היא לא משנה אותן.
זה נכון אצל אנשים, וגם אצל ארגונים כמו בתי ספר. בית ספר שעסוק בדיווחים ובמעקב — ה‑AI ייצר לו עוד דוחות ועוד מעקב. בבית ספר עם תרבות למידה, אותם כלים בדיוק יהפכו לנושא חקר משותף.
כלומר, אימוץ של טכנולוגיה בפני עצמו לא ישנה את הארגון, אלא רק יגביר את הווליום של מה שכבר קיים.
לכן השאלה שמנהל או מנהלת צריכים לשאול היא לא "איזה כלי כדאי להכניס?" אלא — מה עומד להיות מוגבר פה?
וזה מתחיל אצל המנהל או המנהלת עצמם. האופן שבו מנהלת ניגשת לבינה מלאכותית דומה מאוד לאופן שבו היא מנהלת בכלל. מנהלת ריכוזית, שמחזיקה הכול אצלה, תבנה בעזרת AI עוד כלים שיעזרו לה להחזיק הכול לבד. מנהל עם נטייה ל‑overthinking ישתמש בבינה כדי להתייעץ עוד ועוד.
לכן הטמעה נכונה של בינה מלאכותית בבית ספר לא צריכה להתחיל ברשימת כלים. היא מתחילה בהבנה של הדפוסים שהוא רוצה להגביר, ובאלה שהוא בוחר להחליש. ורק על הבסיס הזה — להוסיף את הטכנולוגיה.
אני מזמין אתכם, מנהלים ומנהלות, ובכלל כל מי שמשתמש בבינה מלאכותית — לחשוב אילו דפוסים השימוש שלכם ב‑AI משרת.